ביום ראשון-שני לקחנו הפסקה אני והחצי השני שלי לאחר שנתיים וחצי של מרוץ מטורף , לידת הרביעית שלא שחררה כל כך מהר, סיום מקום עבודה, יציאה לעצמאות ובניית עסק, שנת קורונה וטירוף משוגע סביב העסק, שינוי תפקיד בעבודה, בית, ילדים- נשמע לחלקכם מוכר – נכון?! רובנו היו בוחרים אחרי תקופה כזו פשוט להגיע למקום מסוים ורק התנתק ולנוח . לי זה היה נראה ניצול פחות נכון של זמן האיכות יחד ולכן בחרתי לשלב קושי ולאחריו מנוחה ורוגע בזמן שלקחנו את הפסק זמן ליום וחצי .
הוא: "את בטוחה שתצליחי להתנתק מהעסק ?" שאל אותי שניה לפני שסגרתי לנו את הצימר והלו"ז (לא לפני כמובן שסגרתי את הכל מול הורי היקרים על משמרת 4 ילדים ליום וחצי) אני:"כן!" הייתי מאוד נחרצת לכך שאנחנו חייבים את זה אחד לשנייה רגע לפני כניסת החג וחופשה נוספת עם הילדים . הוא:"טוב, אז תסגרי לנו צימר מפנק ואני רוצה רק לנוח!" אני:"אז זהו חמוד שלא רק! תהיה הרבה מנוחה אבל יהיה גם משהו מאתגר" הוא:"אויי ואבויי לאן את לוקחת אותי ?" אני:"תרגע , אנחנו לא כאלו מטיבי לכת כידוע לך (במיוחד לא אתה …?) אז קמנו בבוקר והודעתי לו כי הולכים למסלול הליכה נחמד אבל בוחרים את המסלול של מטיבי הלכת (היותר ארוך ומפותל) מי ישמע כמה קשה , חלק שקוראים כרגע שורות אלו יצחקו ויגידו הכי בקטנה אבל עבור הלא מטיב לכת שלי זה קשה ? אני: "אנחנו בלי ילדים – זוכר?" "במקום 3-5 שעות שרשום אנחנו עושים את זה בשעתיים-שעתיים וחצי" ( רצים בקיצור …)
אז יצאנו בזמן מהבית ומזל שהגענו לשמורה הנכונה כי לרגע ה- WAZE בלבל ,חוש הניווט שלו לא משהו ושלי גם השתבש כבר עם השנים .? התחלנו ללכת , ההתחלה נראתה סופר קלה , בדילוגים מה שנקרא , הכי בקטנה אפילו חצינו כמה גשרים ולרגע התערבב לו החופש שלקחתי כשהוא אמר לי:" את חייבת לרשום איזה פוסט על חציית גשר וקושי" "רציני ?!אתה מדבר איתי על העבודה עכשיו ? קבענו ניתוק !"
ואז פתאום קלטנו שלפני רגע היו לידנו אנשים ואנחנו המשכנו ללכת לכיוון אחר (לכאורה בצבע המתאים במפה) אבל המסלול הופך לקשה, לא הגיוני ורגע משהו משתבש לנו ונראה לא הגיוני. לאחר קילומטר של הליכה קשה ומיותרת תפסנו שאנחנו בכלל בדרך ההפוכה ולא במסלול המעגלי שמוביל חזרה אל החניון . התייעצנו עם שני מטיבי לכת שעמדו בנקודה מסוימת שחזרנו אחורה והם שיתפו אותנו שהם בדרך פה לידנו כי זה אמור להוביל אותם ל….שום מקום ממממ…. לא ממש מה שתכננתי לנו . ?
המים מתחילים להיגמר , הדופק עולה , החצי מתחיל להיות עייף ועצבני ולפנינו עוד החלק היותר מאתגר של העליה שבחרנו . הוא: "זה עוד רחוק דרדסאבא ?" (שאל אותי) והאמת שלא ידעתי ממש מה לומר עד שפתאום הגיע אבא עם שני ילדים מהירידה המקבילה והקלה יותר ואומר לנו: "יש לכם לפחות עוד שעה וחצי כי לנו לקח שעה בירידה ואתם בעליה ועוד פונים לעליה התלולה יותר". הוא: "אמרת שאנחנו עושים את זה בשעתיים וחצי ? אנחנו כבר עוד חצי שעה ב- 3 שעות הליכה ויש פה עוד שעתיים לפחות! את חייבת לי ארוחת צהריים במסעדה טובה בסוף המסלול" אני: "יקרה! תנשום נגיע תוך חצי שעה -שעה – עליי !" "קשה זה לחלשים! תתחיל לתת גז בעליה כי אין לנו מים ואין גם קליטה בטלפון לחילוץ ?"
אז נתנו גז אחרון , הכי מהר שרק אפשר ותוך 20 דקות מהרגע שפגשנו את האבא ושני הילדים היינו בסוף המסלול . פתאום נקודת השבר הרגעית הפכה להיות הטריגר לכך שאין סיכוי שלא עומדים בזמן שהצבנו לעצמנו הרי בשעה 13:00 הבטחתי לו ארוחה במסעדה ועכשיו כבר 12:15 . 12:45 היינו כבר למעלה בחזרה ועל הפסגה (סוף המסלול) אני: "אמרתי לך שנגיע בזמן! עכשיו בוא נלך למסעדה או שאולי אין לנו כח ו- Take Away גם תופס?"? הוא: "טוב, אז קדימה לצימר אני כבר רוצה לנוח" לפני זה מודה גם התפנקנו בארטיק מהמזנון .
"ככה זה" אמרתי לו : כל יציאה לדרך מלווה במכשולים , לעיתים מצבים לא צפויים אליהם נקלעים, קושי,אנשים שפוגשים בדרך שלא תמיד נותנים/אומרים את המילים הנכונות באותה נקודת זמן" (לא תמיד במתכוון חלילה)
החוכמה היא להזיז הכל הצידה,להיות חדור מטרה למה שהצבת לעצמך ופשוט לנצח ולהגיע אל הפסגה המנוחה שאחרי זה עוצמתית הרבה יותר ! בתמונה באמצע המסלול ולפני כל ההתברברות הוא צילם אותי חוצה את הגשר …..? ובאשר אליו- אל דאגה דאגתי מראש לסגור לנו גם מסאג' שוודי מפנק באותו היום אחר הצהריים ולאחר מכן בערב התפנקנו גם במסעדה 🙂 זכרו! הקושי לרוב זה רק שלב מאתגר לפני ההצלחה הגדולה ! שלכם רעות
